<h1>ספר הבתים הלכ' ברכות שער תשיעי סעיפים ח'—ט'</h1>
<h2>דף מב:</h2>
גמר בלבו מלאכול ומלשתות ואחר כך נמלך לאכול או לשתות אע"פ שלא שינה מקומו צריך לחזור ולברך, ואם לא גמר בלבו אלא דעתו לאכול ולשתות אפי' פסק כל היום כולו אינו צריך לברך שנייה. לר"ם. והראב"ד כתב לא נאמר דבר זה לענין אכילה אלא לענין שתיה, אבל לענין אכילה אינו הפסק אלא במים אחרונים או בשינה או בנמנום. ונראין דברי הראב"ד, במה שכתב שהשינה והנמנום הפסק. ויראה לי לדעת הר"ם, שההפסק נחלק לשתי ענינים האחד פסק מלאכול או מלשתות במקומו אסור לאכול ולשתות עד שיברך על מה שיאכל וישתה אבל אינו צריך לברך על מה שאכל ושתה. והשני עקר רגליו או נטל מים אחרונים אסור לאכול ולשתות כלל אפילו בברכת המוציא ובורא פרי הגפן עד שיברך ברכת המזון על מה שאכל ושתה. וכן כתב הר"ם בבאור בזה הלשון, תיכף לנטילת ידים ברכת המזון ולא יפסיק ביניהם לדבר אחר אפי' לשתות מים אחר שנטל ידיו באחרונה אסור עד שיברך ברכת המזון. היו שותין ואמרו באו ונברך ברכת המזון או באו ונקדש קדוש היום נאסר להם לשתות יין עד שיברכו או עד שיקדשו. [ואם רצו לחזור ולשתות קודם שיברכו או שיקדשו] אע"פ שאינן רשאין צריכין לחזור ולברך לכתחלה בורא פרי הגפן ואחר כך ישתו, אבל אם אמרו באו ונבדיל אין צריכין לחזור ולברך, לר"ם. כתב הראב"ד שאינם רשאין לשתות אע"פ שיברכו בורא פרי הגפן והפסק הקדוש הוא משקדש היום ואפי' לא אמרו באו ונקדש אבל להבדלה אינו הפסק אע"פ שחשכה, אבל אם אמרו באו ונבדיל סלק נפשו מלשתות ואסור לשתות בלא ברכה.
